¹ כבכתי״מ. ולפנינו: בין הוא ובין חבירו. ותוספות כתבו דבנדרים גרסינן ברוב ספרים בין כך ובין כך לא מעל ויש ספרים דגרסי שם אחד זה ואחד זה לא מעל, וקאי ארישא דככר זה הקדש, ולא איירי בהקדש בדק הבית אלא באיסור קונם וכגון שאמר קונם ככר זה הקדש (ויש ספרים שגרסו כן להדיא שם), ורבנן סברי לא מעל משום דאין מעילה בקונמות.

² כבכתי״מ: איפוך ר׳ מאיר אומר אחד זה ואחד זה לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות. ובדפוסים ישנים: איפוך לפי שאין מעילה בקונמות דברי ר׳ מאיר. ובדפוס וילנא תוקן (על פי נוסח דומה לכתי״מ): איפוך אחד זה ואחד זה לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות דברי ר׳ מאיר.

³ כך היא הגרסה לפנינו בגמרא כאן ולהלן כד,א. אולם הר״י מיגש גרס כאן ושם: שבועה שאוכל ואכל עפר פטור. וכלומר שהנשבע לאכול סתם ואכל עפר קיים שבועתו. וריא״ז להלן כד,א כתב שזו היא גם גירסת הרמב״ם (ראה פרק ה מהל׳ שבועות ה״ה ובכסף משנה שם). והראשונים להלן כד,א הביאו שם את גירסת הר״י מיגש עיין שם. יש לציין שהרא״ש כתב שזו היא גם הגרסה בפירוש ר״ח וראה להלן הערה 140.

⁴ יש לציין את הגרסה שבכתי״מ: שבועה שלא אוכל חרצן בכמה, כיון דמתאכלי על ידי תערובת דעתיה אמשהו, או דילמא דעתיה אכזית. ע״כ. וכן פירש ריא״ז דכיון שנאכל בתערובת דעתיה אפילו אמשהו.
לדעת הרמב״ם אף שהנשבע שלא יאכל חרצן הדין הוא שזה ספק אם אסר עצמו בכל שהוא, אבל נזיר שאסר עצמו בחרצן לא חלה שבועתו כי אנו אומרים שלא נתכוון אלא על כזית וכדי לזרז עצמו שלא יעבור על האסור. ואפשר שלדעת הרמב״ם זה פשיטא לן דנזיר שנשבע אחרצן לא נתכוון אלא לזרז את עצמו, והספק של הגמרא הוא אם נתכוון לזרז עצמו גם מחצי שיעור או רק מכשיעור.
המאירי (דף כה,א) כתב שאף שחצי שיעור אסור מן התורה בכל זאת חלה שבועה עליה ומשום דאיסור חצי שיעור הוא מפני שחזי לאצטרופי וכלומר שאכילה זו היא התחלת אכילה של שיעור שלם ולכן גם היא אכילת איסור, אבל כשנשבע שלא לאכול חצי זית הרי הוא מחשב שיהא כל אכילתו רק חצי זית, ואכילה זו של חצי זית נחשבת למעשה בפני עצמו מכוח השבועה ובשבועה זו הפקיעה מאיסור תורה וחל עליה איסור שבועה. אולם זה פשוט שאם נשבע על חצי זית נבילה ואכל רבע זית יהא אסור מן התורה מדין חצי שיעור של איסור נבילה, כי אכילה זו אינה האכילה שנשבע עליה, ואינה חשובה כמעשה עבירה על השבועה אלא סתם אכילת נבילה.
ובחידושי רבנו מאיר שמחה הביא לדברי רעק״א בתשובה (סי׳ קנד) שדייק מדברי הרמב״ם שהנשבע על חצי שיעור נבילות ואכל שיעור שלם אינו חייב משום שבועתו. ונסתפק רעק״א אי איירי דוקא באכל בבת אחת כל השיעור ולא עבר מעולם על השבועה, או אפילו אכל כל הכזית בתוך כדי אכילת פרס כיון שלבסוף אכל שיעור שלם פקע חיובו. ורמ״ש פירש דבריו שכיון שאכל כזית לבסוף חשוב מתחילה אכילה של איסור וכמו לריש לקיש שחצי שיעור מותר מן התורה. וסיים שאי אפשר לדייק כל כך בדברי הרמב״ם. אולם לדברי המאירי הנ״ל פשוט שאם אכל שיעור שלם לבסוף אין כאן שבועה כלל. (וברווחא שמעתא על מסכת חולין עמ׳ קו נקט בדעת הריטב״א בקידושין עז,ב שאם נתנבלה ביוהכ״פ דאין איסור חל על איסור, אם אכל כזית חייב משום נבילה וכשאכל כותבת פקע חיובו משום נבילה ונתחייב משום יוהכ״פ.

⁵ כבכתי״מ. וחצי שיעור אף שהוא אסור מן התורה אינו מושבע ועומד עליו. ולפנינו: דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא.

⁶ במדבר ו, ד.

⁷ כבכתי״מ. ולפנינו נוסף: כי קא משתבע אהתירא קא משתבע. ולגרסתנו הקשו הראשונים דקיימא לן חצי שיעור אסור מהתורה כר׳ יוחנן. וכתב הרשב״א שדוחק לפרש שרב אשי איבעי ליה אליבא דריש לקיש (כמו שתירץ הרמב״ן), ומטעם זה כתב דהכי מיירי באסר עליו בכולל, וקרי ליה התירא משום דלא מחייב בקרבן. ואף שהוא כבר אסור בה מן התורה אנו אומרים שמא נתכוון לכל שהוא כדי לזרז עצמו שלא לאכול אפילו פחות מכשיעור ושאם יאכל יתחייב מלקות או קרבן. וראה מילואים.

⁸ כלומר, חייב קרבן משום שבועתו ואין המשנה מדברת על חיוב מלקות שיש בנבילות וטריפות.

⁹ כך הוא לשון הגמרא בנדרים ח,א והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה. וראה להלן הערה 194.

¹⁰ המילים ׳אלא בכזית׳ אינם בק״ג. וכן כתב רש״י שאם דעתו אכזית אין כאן שבועה שהרי מושבע ועומד הוא. ואולי גם לפי הנוסח שבפנים הכוונה שאינו חייב על פחות מכזית מפני שבועתו אלא אכזית ומשום איסור נזיר (אמנם יתכן שאין כאן אלא תקון סופרים).

¹¹ דברים יד, כג.